תיכון איתן ע"ש רפאל איתן

אחת התחושות הכי חזקות אצל אנשים זה תחושת הבית. הרצון להגיע הביתה. להרגיש חום, ביטחון, אהבה. להרגיש שמישהו רואה אותך, מסתכל אליך ישר לגובה העיניים, לא מלמטה כדי לתת לך תחושה מזויפת, ולא מלמעלה בהתנשאות, אלא ממש בגובה העיניים. בית זה להרגיש שמישהו מאמין בך שאתה מסוגל, שלמרות שנכשלת, זה לא מגדיר אותך, אלא רק נותן לך הזדמנות ללמוד מהשיעור שלמדת. והכי חושב, אהבה, בית זה תחושה של אהבה, תחושה שמישהו אוהב אותך ולא משנה מה הציון שלך, או אם כשלת זמנית בהתנהגות, מישהו שלא מגדיר אותך על פי מדדים חיצוניים, רואה לא את מי שאתה עכשיו, אלא את מי שאתה יכול להיות בעתיד. 

זה מקיף רמת גן. בית. ואני כבר מתגעגעת. מתגעגעת למקום שהרגיש לי מקום בו אני יכולה להניח את הראש, בעיקר כשהעולם החליט להקשות עליי, וכשאני אומרת כשאני מתגעגעת אני מתכוונת לאנשים. למורים, למחנכים, למנהלים, כשאני חושבת עליהם היום, ארבע שנים לאחר שהגעתי למערכת החינוך, הייתי שולחת את הנאום הזה לשר החינוך והייתי אומרת לו, תבחר קודם כל מורים לפי גודל הלב שלהם, אחר כך לפי כמות השכל שלהם, מורה שיודע מתמטיקה בצורה גאונית, או לשון בצורה רהוטה, או היסטוריה בצורה מעמיקה, אך לא אוהב את תלמידיו, אולי כדאי שיבחר מקצוע אחר. ובמקיף, זה היה שם, לב פועם, לב מרגיש, לב רואה, ואני וכל חבריי לשכבה הרגשנו את זה, גם אם לפעמים התנהגנו אחרת, מתחת לאותה התנהגות היה הביטחון המלא שאנו פשוט יכולים להתנהג כך, כי לא כמו במקומות אחרים, מקיף רמת גן יהיה שם, לא יתייאש, לא ירים ידיים, לא ישפוט, יהיה שם להרים, לנחם, לסלוח, להכיל, להבין. זה מקיף רמת גן בשבילי.

אז תודה (את יכולה להוסיף פה שמות ומילים שלך על המורים אם את רוצה) על זה שהייתם שם בשבילנו, בכל השבילים, קשים ככול שהיו, תודה שראיתם אותנו לא כפי שאנחנו, אלא כפי שאנחנו יכולים להיות, תודה שלא ויתרתם, למרות שלא היינו כל כך קלים, תודה שלא הרמתם ידיים גם כשאני כבר הרמנו, תודה שהייתם בית כל כך חם, הרבה פעם לא הבית השני שלנו, אלא הבית הראשון שלנו. 

כמו שאמרתי בהתחלה, עוד לא נפרדנו, אבל אני כבר מתגעגעת, אבל אני מבטיחה דבר אחד, לא תיפרדו מאיתנו כל כך מהר, אנחנו יודעים את הכתובת שלכם וחסר לכם שתעלמו מהווטסאפ שלנו.

אוהבים ומעריכים

שכבת י"ב שנה"ל תשע"ו